בתקופתנו רדופת הפוסט-מודרניזם הרי זה כמעט שערורייתי להצביע אל מה שמעבר לסובייקטיביות הטהורה, ולהציע שפרשן עשוי, בתנאים מסוימים, לדעת משהו על כוונת המוען, יותר מכפי שהיא באה לידי ביטוי במסר. אבל, מה שנחשב לחטא גמור בהקשר מסוים, אי-עשייתו תחשב לכזאת בנסיבות אחרות. כך שעם כל ההכרה במוגבלות האישית, אינני יכול לקבל על עצמי שתיקה בעניין.
הפוסט הנוכחי הוא חלק מדיון רחב יותר (בכמה פוסטים נוספים), אשר עוסק בטקסט העתיק "לוח הברקת של הרמס טריסמגיסטוס". אני מצביע בהם על מוגבלויות, חלקן קריטיות, של התרגומים המסורתיים הידועים, ומציע פרשנות חדשה לטקסט.
* * *
תרגום הוא תמיד מוגבל, משפה לשפה וממדיה למדיה. המשורר והמתרגם אברהם שלונסקי אמר על תרגום שאם הוא יפה - אין הוא נאמן, ואם הוא נאמן - אין הוא יפה. למשל, אם המתרגם מחשיב את הנאמנות ל"מוזיקה" של השיר, כלומר למשקל, המצלול והחריזה, בלית ברירה הוא עתיד לפגום במשמעות עם השימוש במילים שהן אמנם נחרזות, אך כאלה שמעלות דימויים רחוקים מהמקור; גם שינוי סדרן של המילים לצורך מוזיקליות, ואפילו בגלל כללי הלשון והתחביר של השפה המתרגמת, עלול לפגום בנאמנות למשמעות. וכך גם להפך, עם העדפת הדיוק במשמעות על פני ה"מוזיקה" המקורית, שהיא חלק מהותי ובלתי נפרד מהמסר.
עניין נוסף הוא "המרק של המרק". תרגומים לעתים קרובות נעשים מכלי שני ושלישי, כלומר, לא משפת המקור, אלא אפילו מתרגום של תרגום. כך למשל, תרגומים לא מעטים לעברית של "לוח הברקת של הרמס טריסמגיסטוס" נעשו מטקסט באנגלית, שהוא תרגום של טקסט לטיני, שבתורו הוא תרגום של הטקסט הקדום בערבית. ובמהלכים האלה ישנן לא רק שגיאות וטעויות, אלא גם שינויים פרשניים גלויים או מובלעים (כל תרגום הוא פרשני!), כך שעם ההתרחקות מהמקור הסטייה הולכת וגדלה.
אבל הניסיון לבטא, "לתרגם" באופן מילולי, התנסות במצב תודעה אחר מהרגיל, גבוה יותר, לשפה הרגילה - קשה הרבה יותר. כה קשה עד שספק אם בכלל אפשר לדבר על נאמנות למקור.
"על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק"
לא רק ש"סייג לחכמה - שתיקה", אלא גם "לך דומיה תהילה". וכותרת המשנה, הלקוחה מדבריו של הפילוסוף ויטגנשטיין, מצטרפת להמלצה לשתוק, ולוותר על הניסיון לבטא במילים את מה שמגיע מחוץ למציאות המוכרת לנו באמצעות המילים.
הקשבת הלב כנגד האגו הלשוני
ואולם, יש משהו מעבר לשאיפתו של האגו הלשוני לנכס לעצמו הכל. הקשבת הלב מלמדת כי האחר מכל, הנסתר, יש בו רצון להתבטא, להיראות ולהישמע, בעולם האדם. הוא מתאווה "שיהיה לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים" (מדרש תנחומא). לא זו בלבד שכל ישות בעולם יש לה משאלה קיומית להיראות, אלא גם הטרנסצנדנטי יש בו שאיפה להתגלות בעולם. וכל ישות בעולמנו נענית ומצביעה על המקור הטרנסצנדנטי בדרכה. ובאשר לאדם, ה"חי המדבר" כהגדרת אריסטו, ההיווכחות באילמותן של המילים, תוך כדי ניסוחן והקשבה להן, יפה ונאמנה יותר למקור מן העדות שבשתיקה.
הטאו שאפשר לדבר עליו איננו הטאו האמיתי
כך שהניסיון לתרגם לשפה הרגילה עדויות ורשמים ממצב תודעה גבוה נועד תמיד לכישלון. תמיד יהיה פער בין המקור הגבוה לבין הניסוח והתיאור שלו. לעולם מדובר בתרגום שהוא מעוות. זה כך, משום שמדובר בניסיון ליצוק רשמים הקיימים בהקשר אל-לשוני, על-לשוני וטרנסצנדטי, אל תוך תבניות השפה האנושית. כל שפה אנושית והדגשי המאפיינים המגבילים שלה. בנוסף לכך, תרגום הוא לרוב "בעל תוספות", וכל פרשנות מוסיפה נופך משלה, כך שמה שמתקבל הוא בדרך כלל "ברוטו" מטעה ביחס למקור.
השמטות ותוספות
ישנן השמטות שהן בלתי נמנעות, וככל הנראה בלתי ניתנות לזיהוי לשוני ממוקד על ידינו, ועניינן עולה רק עם מהלך אחר, נוסף, של התנסות במצב התודעה הגבוה, ועם ניסיון חדש לבטא אותו על דרך ניסוח תרגומי חדש, על ידי אישיות אחרת, במסגרת שפה או מדיה אחרת, עם המשאבים הייחודיים של תרבות אחרת.
"טקסטולוגיה שלילית"
מהלך שאפשרי עבורנו הוא מין "טקסטולוגיה שלילית", על משקל תאולוגיה שלילית, וראה גם כאן. אבל ישנן גם "תוספות", שאנו יכולים לנסות לזהות אותן, ולהפשיט אותן מהתרגום בשאיפה להצביע על ה"נטו", ולהקשיב למקור הנעלם. למשל, ההבחנה בין עצם לבין תהליך, בין נושא למושא, חוקי היסוד של ההיגיון (או - או), התבנית של סיבה ותוצאה, המהלך הלינארי (זה אחר זה) של המילים בטקסט המכתיב התייחסות לינארית לנושא, תפיסת המרחב התלת-ממדי, התבנית של זמנים, של ראשית ואחרית, ועוד. כל אלה הם מאפיינים של רוב השפות האנושיות (להוציא הכתב הסיני והמצרי העתיקים).
מטפורות
גם בשפה הרגילה השימוש במטפורות מבצע המרות מטפוריות, למשל בין ביטויי זמן לביטויי מרחב, או מאפשר לבטא חשיבות יחסית באמצעות ביטויים של יחסים מרחביים, ועוד. שימוש כזה בהמרות עשוי להיות רלוונטי בתרגום פרשני חדש של טקסט סימבולי המלמד על קשר אפשרי עם תודעה גבוהה.
דרך הנהר
למה הדבר דומה? לקריאה בתרגום של טקסט המגיע מארץ רחוקה (המקור לא מצוי בידינו), והוא משבח את יופייה הרב, תוך ציון הנהרות הנפלאים שבה; ואנו יודעים שלא רק שאין בארץ זו כל נהר שהוא, אלא גם שאין בשפת הארץ הזאת כל ביטוי המקביל לנהר שבלשוננו. אפשר להציע שמדובר בהשאלה, במטפורה. אבל גם אם אמנם כך - כיצד נדע למה כוונתה? הרי מה שעומד לרשותנו הוא מה שמוכר מהקרוב אלינו, ואין בו בהכרח, וככל הנראה כלל לא, אף לא רמז על "הגאוגרפיה" של עולם אחר.
האם נשמיט מנוסח התרגום כל אזכור של נהר? תלוי בתוצאה. ייתכן שכך, ובניסוח המופשט מביטויים מסוימים, נצליח לחזות בעיני רוחנו בדמות החשופה של כוונת הטקסט המקורי.
אבל גם יתכן שלא. ולא תהא לנו כל ברירה אחרת אלא להגיע במו רגלינו אל הארץ הרחוקה הזאת, ומתוך העדות הישירה להבין למה התכוון התרגום בביטויים ה"בלתי אפשריים" כמו נהר. ועל סמך שני הניסיונות האלה, להציע תרגום חדש.
* * *
תיקונה של המפה וחידושה של ההדרכה
נשאלת השאלה: אם בסופו של דבר הברירה (הלא קלה אמנם) היא לוותר על המפה ולהגיע במו רגלינו אל הארץ הרחוקה, להביט בירח עצמו ולא באצבע המורה עליו - לשם מה בכלל נחוץ לנו הטקסט המתורגם, או תרגום מחודש שלו? לכך כמה וכמה תשובות רבות משמעות, אבל הפשוטה ביותר שבהן היא שמדובר בהדרכה ייחודית ורבת ערך, ב"מפת אוצר", בהנחיה עבור תהליך של עבודה פנימית המכוונת לנוכחותה של תודעה גבוה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה